חוויות של תלמידה בתפוח הגדול – שיעור בצניעות

לפני נסיעתי לניו יורק החלטתי שאנסה לחוות כמה שיותר מורים ושיטות יוגה כדי לטעום, להתנסות וללמוד. לא תיארתי לעצמי שהשיעור הכי גדול שאקבל יהיה בצניעות ואמפטיה לתלמידי…

IMG_20151005_113037

מרגע היכנסי לסטודיו הראשון פתאום חשתי ביישנות והתרגשות מהולה בחשש– איפה אתמקם? איך יהיה השיעור? האם יהיה לי קל/קשה? האם המורה תבוא לי טוב? האם השיעור יזרום?
תוך כדי השיעור (זה וכמה מאלו שאחריו) אני קולטת את עצמי נעה בין מצב תודעתי של שקט והתבוננות למקום שמנסה להיות "טובה", " בסדר", "מרצה". נעה בין חיבור לתרגול ולעצמי לבין ביקורת על ההנחייה ולמתרגלים שסביבי. קול פנימי קטן שואל "מה את בכלל מסתכלת לצדדים? מה זה משנה? אל תשווי את המורה הזה לשלך, חיזרי לנשימה, לחיבור לתחושות".

כשתופסת את עצמי כך, עולה חיוך ואיתו ההבנה שההתנסות הזו עומדת להיות הרבה יותר מעניינת מציפיותיי.

עולה התהייה – למה אני מרגישה כך? הרי אני מתרגלת כבר לא מעט שנים, ובשיעורים של המורים שלי אני לא חווה את החוויות הללו. אז מה קורה פה?

עולה הרהור – בשיעורים הקבועים אליהם אני הולכת אני מרגישה בבית, אין כבר צורך להוכיח שום דבר, אין אף אחד שצריך לרצות, וכך נותרת העבודה הפנימית, השקט. זה לא שרגשות כאלו לא עשויים לעלות גם פה, אבל יש נינוחות מסויימת וסביבה שאני מרגישה שתומכת את העבודה הפנימית שלי מול רגשות/מחשבות כאלו שעולים/ות. וכך גם כשהאגו מבצבץ לו לפתע, אני פחות מטולטלת מזה ובמהירה יכולה להרגיע אותו חזרה :). קצת כמו שדון קטן שרוצה לשחק ואני אומרת לו " תנוח קצת" או פשוט מתבוננת בו משתובב, בשלווה וחיוך.

אולי בכלל המשיכה של חלקינו לנסות כמה שיותר מורים, גישות ובכלל דברים בחיים, באה מטבעה הקופצני של ההכרה. אותו הטבע שמקשה עלינו להתרכז, שמושך אותנו החוצה במקום פנימה, שמחפש את הריגוש הבא. אולי דווקא מתוך הדביקות בגישה ומורה (אם אחת/ד או שניים), יש אפשרות לייצב את ההכרה, ללמד אותה להישאר במקום ולהתכנס פנימה. אולי אז נצליח לחשוף את מה שנמצא מתחת לשכבות, מעבר לריגוש הרגעי או לתוכן זה או אחר.

Chilling in Union Square

אין לי תשובות, רק הרהורים ושאלות. אני בהחלט מתכוונת להמשיך להדליק אור על העניין. מזמינה גם אתכם…

אלית