בחודש האחרון חזרתי הביתה.
חזרתי לתירגול היום יומי שלי,
אפשרתי לעצמי את הזמן,
הייתי פחות במרדף.
בצורה לגמרי בלתי מודעת אבל מתוך בהירות שמשהו התנתק וצריך להתחבר מחדש, הכנתי את עצמי לקראת השנה החדשה.
התחלתי להתארגן מחדש.
לימודים, ניקוי תזונתי, יציאה משגרת היומיום, ומסע לארץ אחרת.
ובשבועיים האחרונים פה ביוון…כשנראה שזמן יש בשפע,
לעלות על המזרן,
לתרגל כל בוקר,
נהיה יותר ויותר פשוט.
וגם באותם בקרים שאולי לרגע,
פתאום,
פחות התחשק תירגול ארוך.
עדיין התרחש תירגול, ובדרך כלל הוא גם התארך הרבה יותר מהצפוי או הרצוי כשעליתי על המזרן.
לעיתים בזמן של חופשה, נראה שיותר קל.
אבל מצד שני, דווקא בחופשות ויציאה מהשגרה היומית, קל לברוח למקומות אחרים.
בקיצור, זה הכל עניין של הסחות דעת מול הכרה יציבה וכוונה בהירה.
איכשהו, אולי בגלל יום ההולדת או השנה החדשה,
התאפשרה החלטה,
התאפשרה התמקדות.
התמקדות זו, אינה לעבר מה שאני רוצה להשיג,
על אף שהגעתי לפה עם רשימת משימות הקשורות לדברים שאני רוצה להשיג או לממש בשנה הקרובה.
במקום זאת, התאפשרה התרכזות ברגע הזה.
ובהירות שככל שתשומת הלב תתרכז בכל מה שאינו שייך ל'רגע הזה', כך תגדל חוויה הפספוס.
כמו שנאמר, נצא קרחים מכאן ומכאן.
אז דווקא פה, רחוק מהבית הפיסי שלי, רחוק מאנשים רבים אהובים, רחוק מהתלמידים היקרים, וההוראה שהינה בעלת ערך שלא יסולא מפז. דווקא במרחקים, חזרתי הביתה.
לעיתים לקחת צעד אחד אחורה, מאפשר בעצם להתקרב עמוק פנימה.